החיים בארץ עתירי מצוקות. מצוקת תחבורה ומצוקת דיור, מצוקת חינוך ומצוקת בריאות, מצוקת מים ומצוקת טבע, מצוקת אשפה ומצוקת זיהום ומצוקת יוקר המחיה. התמודדות עם כל מצוקה לעצמה מובילה לטיפול אד-הוק, הן ברמה האישית והן ברמה המדינית. מאלתרים פתרון כשעולה הצורך, משוכנעים ש"יהיה בסדר". ולעתים קרובות אכן נהיה בסדר. או לפחות כך נדמה בטווח הקצר. אולם בטווח הארוך, המצוקות רק מחריפות. זאת משום שגישה כזאת מספקת פלסטרים, במקום להתחקות אחר שורש הבעיה.

הבעיות החמורות ביותר לעתים קרובות נוצרות עקב הזנחה של תקופות ממושכות, עשורים ואף יובלות, ומשום כך קשות מאוד לזיהוי כשהן בהתהוות. ואם אין זיהוי, ממילא אין תכנון ואין התחלה של תהליך. הזיהוי דורש מאמץ מודע ומציאת קשרים מתחת לפני השטח וחיבור של חלקי תצרף מבוּדדים לתמונה קוהרנטית. וחשוב שהזיהוי יתבצע בעוד מועד, כי בעיות חמורות מתפתחות בתוך מערכות גדולות, ואותן קשה לתמרן ללא תכנון מקדים ותהליך ממושך.

בהתחקות אחר שורשי בעיה, מצפים למצוא את הגורם, או הגורמים לה. וזה אכן המצב בדרך כלל: לבעיה אחת יש גורם אחד או כמה גורמים. אולם ממבט-על לעתים מתגלה תופעה הפוכה: גורם אחד שעומד ביסוד כמה וכמה בעיות. וזהו המקרה בנוגע למצוקות שנמנו לעיל: בבסיסן עומד גורם משותף, שאינו מראה סימני נסיגה — גידול האוכלוסין.

קשה לספק תשתיות, שירותי רווחה ואף מצרכים חיוניים לאוכלוסייה גדולה שמצטופפת על שטח קטן, והקושי עולה ככל שהאוכלוסייה גדולה יותר. בתכנון הולם, יתכן שניתן להתגבר עליו, ובתנאי שהמצב סטטי. אולם במצב של גידול אוכלוסין תמידי הקושי הופך לבלתי-עביר. כל תכנון יתיישן עוד לפני שביצועו יושלם. הפתרון לעולם יפגר אחר המציאות, והפער ביניהם ילך ויתרחב, עד לקריסת מערכות.

ההיבט הכלכלי

אפקט המלכה האדומה:

"עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שניים יותר מהר."

מדינת ישראל משקיעה הון עתק לתחזוק גידול האוכלוסין: חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות. השקעה אמורה להתבצע כך, שבבוא היום היא מניבה פירות. אולם ההשקעה בגידול האוכלוסייה לא נגמרת: בבוא היום, הדור החדש מעמיד המון צאצאים משלו, שגם הם דורשים השקעה, וחוזר חלילה.

מדריך הקצאות לצורכי ציבור פותח בקביעה: כל תוכנית שעניינה תוספת אוכלוסייה נדרשת לספק מענה תכנוני לצורכי הציבור השונים שיידרשו לאוכלוסייה זו. ומה השלב הראשון? קביעת גודל האוכלוסייה ומאפייניה. כאשר האוכלוסייה בגידול מתמיד, התכנון בהגדרה לקוי, כי הצרכים כל הזמן משתנים, ועד מהרה יתברר כי הם עולים על כושר ההספק. כך בכבישים, כך בגני ילדים, כך במתקנים לטיפול אשפה, כך בכל דבר.

ההיבט הסביבתי

משאבי הטבע של המדינה, בהם קרקע, מים, אזורי בר, תנובת האדמה — כולם מוגבלים וסופיים. ככל שהאוכלוסייה גדולה יותר, כך המשאבים מתחלקים בין יותר אנשים. כבר עכשיו מדינת ישראל מצויה בגירעון עצום של הרבה מהמשאבים שלה, על חשבון הדורות הבאים. עקב כך, ניכר מחסור בשורה של תחומים: מחסור בדירות, מחסור בכיתות לימוד, מחסור במיטות בבתי חולים, מחסור במים. ובכל אחד מהם, המחסור הולך ומחריף.

מחסור ניתן למלא באחת משתי דרכים. האחת — הגדלת ההיצע. מה שאומר, טיפול נפרד לכל אחד מסוגי המחסור: סלילת כבישים, בניית יחידות דיור, הקמת בתי ספר ובתי חולים ומתקני התפלה. בכל אחד מהתחומים הללו, כדי שההיצע ידביק את הביקוש, נדרשת השקעה עצומה. כשמצרפים את כל ההשקעות יחד, מגיעים לסכומים דמיוניים. כאן נכנס לתמונה מחסור אחר — מחסור בכסף, שהופך דרך זו למילוי המחסור לבלתי-מעשית.

חמור מכך, מילוי המחסור בכבישים, בדירות, בבתי ספר, בבתי חולים ובמים כרוך בהעמקת המחסור במקומות אחרים: צמחייה, שטחים פתוחים וגידולים חקלאיים. מה גם, שמתקני ההתפלה עצמם חשודים כמזיקים לסביבה.

ריבוי האוכלוסין גורר ריבוי בתוצר לוואי נוסף בלתי-רצוי: אשפה. בשנת 2020 הפסולת המוצקה של מדינת ישראל הגיעה כמעט ל-6 מיליון טונות, והכמות גדלה בהתאם לגידול באוכלוסייה. רק כרבע ממנה מגיע למחזור. פסולת החיתולים החד-פעמיים לבדה מגיעה לכדי 5.5% ממשקל האשפה, שכרגע עומדים על כאלף טון ליום.

גם אם באורח פלא יימצא פתרון לכל אלה, בהגדלת ההיצע טמון כשל מהותי: משאבים מוגבלים וסופיים מציבים חסם עליון למספר האנשים שיכולים להתקיים ביחידת שטח נתונה. ניצול משאבים מיטבי והסתפקות במועט עשויים להגדיל את המספר, אך לא להסיר את החסם. זהו כושר נשיאה. ממילא, לא תיתכן הגדלה מתמדת של ההיצע. במוקדם או שלא במוקדם כל-כך, מספר האנשים יגיע לחסם העליון, המשאבים יתכלו, והביקוש שבינתיים עלה רק יגביר את המחסור. הגדלת ההיצע יכולה איפוא למלא רק מחסור זמני, כאשר הביקוש יציב, או צפוי להתייצב תוך זמן קצר. כל הסימנים מעידים, כי מדינת ישראל כבר עברה את כושר הנשיאה שלה. תושביה ממשיכים להתקיים רק הודות לשימוש במשאבים ממקומות אחרים, ולניצול יתר של משאבים מקומיים — על חשבון הדורות הבאים.

אולם לכל משוואה יש שני צדדים. כשהאיזון מופר, אפשר להגדיל את הצד הקטן, אך אפשר גם להקטין את הצד הגדול. זוהי, אם כן, הדרך השנייה למילוי המחסור — הקטנת הביקוש. והקטנת הביקוש מחייבת עצירה בגידול האוכלוסייה.

ההיבט האקלימי

הישראלי הממוצע אחראי על כעשרה טונות פחמן דו-חמצני שנפלטים לאטמוספירה מדי שנה. ככל שמספר תושבי ישראל גדול יותר, כך סך הפליטות של גזי חממה גבוה יותר. יתרה מזאת, תוספת תושבים מחייבת תוספת יחידות דיור, מבני ציבור ותשתיות — על חשבון שטחי צמחייה שסופחים פחמן דו-חמצני.

כל זאת בשעה שהתחממות כדור הארץ גורמת להקטנת היבולים ומאיימת על האנושות ברעב, כמו גם באירועי קיצון כגון שטפונות, גלי חום ושריפות. ככל שיותר אנשים נתונים בסכנה, כך ההתמודדות עם האסונות יותר מורכבת וצורכת בעצמה יותר משאבים. בלימת הגידול באוכלוסייה היא איפוא צעד הכרחי להתמודדות עם משבר האקלים, הן ברמת מיתון ההתחממות (מיטיגציה), והן ברמת ההסתגלות להתחממות (אדפטציה). זהו לא צעד מספיק, כי דרושים צעדים נוספים, בראשם צמצום משמעותי בצריכה, הפסקת השימוש בדלקים מזהמים וביעור משקי החי. אולם, כאמור, זהו צעד הכרחי, כי בלעדיו כל האמצעים האחרים חסרי תוחלת, ולכל היותר יכולים לדחות את הקץ.